ארכיון  |  צור קשר  
דף הבית אירועים גלריית תמונות מאגר מרצים
 
 
רשמי מסע לפולין של מאירה ומורי כהן מלשכת "אורנים", מועצה אזורית חיפה

פולין ארץ ירוקה ? : מורי כהן פולין היא ארץ ירוקה ומיוערת. אגמים ונהרי מים מחברים ושוקקים בה. גם ערים ועיירות וכפרים מצוירים עם גגות רעפים אדומים. יש בה אחו, וארמונות משכנם של מלכים, טירות של נסיכים, ואחוזות של אצילים מן העבר ובהם שכיות חמדה. זה המקום אותו בחרו מגורשי ספרד מ"אינוסם" ובחרו לנטוע בו את מקל נדודיהם. ראו בה גם טוב במשך דורות רבים. שם התפתחו קהילות רבות אשר בנו ושקקו תרבות יהודית מסורתית. רבנים הינחו את אורחות חייהם. אף כי במשך הדורות ומפעם לפעם חמסו התעללו ורצחו בהם , נותרו שם לשבת ולעסוק בכל מלאכה שהתאימה . היו גם ימים טובים בעת שנסיכים ואצילים קרבו אותם אליהם משום חכמתם הרבה. ומשום שהיוו עבורם גם מקור הכנסה. קהילותיהם התפזרו בכל רחבי הארץ הזו ונטמעו בחיי היום יום לאורכה ולרוחבה. התרבו לכדי מיליוני נשים גברים וטף. מכל תפארתם בגדולתה נותרו אחריהם שרידים של בתי כנסת מתפוררים . אחד כאירוניה שהייתה ישיבת פאר מהודרת אבוי לה שהפכה לבית מלון ופארו מתנוסס כשלט באותיות עבריות בחזיתו. בבואנו שם עתה עברנו ארץ. ראיתי ולא הטמעתי יפי שדותיה הירוקים, ואחו, יערות העד הסבוכים גם אפלים, את ארמונות האצילים, ברק מימי האגמים וזרימת מימי הנהר. לא נפעמתי מסמטאות הערים העתיקות מכיכרות ומשווקים שמעל, וממכרות המלח שבמעמקי האדמה שמתחת. מצבות גרניט ואבן אנדרטאות כיכר בטון ענקיות רעות סבר. ציונים שיש בהם עדות לזיכרון עוולות. גם בתי זכוכית אדירי תכנון ובתוכם נפתלים חטאי עולם. הם הדורי סגנון ותצלומי עדות אין סוף. תצוגות מראה שחלפו על פנינו מחדר לחדר מאגף לאגף. מנציחות בצעד אחר צעד, לראות, לראות וקצת לשמוע. ולא לעכל. כי הן אלא רק עדויות בתמונות ובמיצגים. שבעים שנה מאז עברו. מעט בזמן. בימי חלדו של ילד קט הייתי אז. בלילות שמענו הדי ירי תותח של הצבא האוסטרלי. ירו מתחום חלקתנו שמאחורי ביתנו במושבה מטולה אל תוככי לבנון. צבא משטר "וישי" תומך הנאצים שהה שם באותה העת. לא בדיוק הבנתי מה קורה. אז גם התפנינו, נשים זקנים וטף אל העיר טבריה. הגברים נשארו לשמור על בתיהם. זיכרון ילדות מעט ממלחמת העולם הארורה שכמעט והגיעה לשערנו. בעשורי שנותיי למדתי גם ידעתי, כמו כולנו את גודל הנוראות שהתרחשו באותה ארץ ירוקה ובאחרות כבושות כמותה. רק שלוש וחצי שעות טיסה, הפילוני אל תהום הזוועות שהתרחשו בה. בין נופי הפסטורליה בקרבת אגמי מים במעבה יערות, ובקרבת שלוחות הנהר. תהיתי בליבי מה עולל הטבע בהתפתחות הניאנדרטל שהשתרבב במוחו ונצמד בו פגם תועבת הרצח. על שנסתרה מבינתו תחושת החמלה האנושיות והרחמים. איך דבק בהם באותם בני עוולה משבטי ההונים "טהורי גזע" שלקו, ונפרצה בהם תאוות רצח ורוע שכמותה לא הייתה מעולם להשמדת בני אנוש בצלם... ממחנה השמדה מאחד לאחד עברנו , וראינו מעין "חדוות יצירה" ושכלול במימוש תאוות רצח ויצר ההרג. ראינו ותהינו מה היה מאחורי מוחם המעוות של "בני אנוש", איך גאתה בהם רוח הניקוי ו"הטיהור". בתכנון מיקומים והנדוס יסודי ויעיל של מתקני ה"טיהור". לא של חרקים או של חולדות. אלא כדי להביא להיעלמותם מן החיים של מיליוני בני אדם. נשים וילדים שנולדו כמותם מרחם, אבל אחרים מהם. לעולם לא נדע פשרם של מפלצות אדם ממלאי פקודה נבזים. ההייתה זו התגשמות מוח רובוטי של אז? .שוב ושוב עמדנו מול מראה מתקני ההשמדה שתוכננו על ידי בני אותו עם הידוע ביעילותו אנשי משטמה בעלי המשמעת ממלאי הפקודות. בהיותנו שם דמיינתי אלפי גברים נשים וילדים אמהות ועוללים בזרועותיהן מורדים מקרונות הולכים וצועדים אל מותם . אולי לא ידעו כי בדרכם הם מובלים אל תאי הגזים, אל בורות ההרג. הדהדו במוחי זעקות אימים של הנחנקים מעבר לקירות חדרי המוות האטומים והמרעילים והם לא נשמעו . דמיינתי את ערימות הגוויות המצומקות מרעב עמוסות על עגלות רתומים בהן שלדי אדם המובלים אל תנורי המשרפות ה"משוכללים". חזיתי מסען של שיירות משאיות ההרג טעונות אדם להחניק בהן את נוסעיהן בגזי הפליטה. אלפי האסירים בצריפי המכלאות העבשים וכותנות הפסים העוטות את שלדי עצמותיהם. את הררי האפר שנותרו משהייתה באפם רוח חיים ונשמות אדם. ערומות נעלי הנרצחים חפציהם האישיים רבים מספור. עמדנו מול בורות ההרג המגודרים שעלה בהם העשב. שם ישבו מקלענים מטונפים וירו שרשרות כדורים בעומדים, כאילו היו מטרות קרטון, והם נופלים אל תהום הנשייה. צעדנו אל אלפי מצבות אבן דמומות וקבועות לזכר. ניצבנו מול קיר המוות נקוב כדורים, ועל פני עמודי תלייה. וצריף הניסויים בבנות אנוש כאילו הן היו חיות מעבדה. יש מקום המאפיין את גודל גועל הזוועה, אשר הפך את התופת להטיל ספק באושיות ממנו נולד ובא אותו איש נבזה ועוד רבים שכמותו. ישב שם בווילה בגן ביתו. כוס בירה בידו של הקוף אדם חדל אישים, ובמרחק זריקת אבן ממנו נשרפו אנשים חיים בהוראתו. את ריחות בשר עשנם הוא לא הריח ואת קול זעקתם הוא לא שמע. כי רודולף הס האזין למוסיקה ודאי של ואגנר. מצודת הזאב? הרי היא חיה חכמה החסה על גוריה והנבל שבאדם לקח את זהותה. לו אך נפל שם קיר אחד למחוץ ראשם של בני העוול, אך לא היה. פולין כאמור היא ארץ יפה תושביה עושים בה את יומם כבכל ארץ אחרת. אך יש עליה כתמים של דם ואפר רבים מספור. הם עצמם דרכו דורכים וידרכו עליהם . כפותיהם לעולם לא ינוקו וסוליות נעליהם לא ישחקו לשכחה. כי נטמעו באדמת ארצם לעד עוולות עולם. הרשעים נהייתה להם עדנה. והם אחרי כל מה שעשו וידיהם המגואלות רוחצות בתהום השכחה . יהיו בזויים לעדי עד כי משחר ההיסטוריה לא היה כדבר הזה ויש המכחישים. נראים ככל אדם, "והם לא". גם שפת דבור ופקודה הייתה להם אז ונותרה, ולא היא. על שחוללו ישאו קלונם לנצח נצחים. ודאי שזה מעט שבמעט שאין ולו גרגיר קטן מזעיר על שהתרחש מביא תחושה מערערת ומטילת ספקות על היות האדם יצור נאור אם בכלל. דמיון ועצב השתרבבו שם במוחי, כי דרכתי, וחשתי כי שריר רגלי מעד. כה רבים בשבילים שהלכו שם למוות, רק רוחם תישאר תשרה שם לעד. נכתב בעקבות מסע קבוצתי לפולין דרך מחנות ההשמדה בחודש ספטמבר 2017