את מפגש החנוכה שלנו פתחנו בהדלקת מנורת השמן המסורתית בבית משפחת שלו.
צלילי שירי החנוכה של ילדותנו: "סביבון”, "כד קטן”, "חנוכייה לי יש", מילאו את החלל והוסיפו לאווירת החג, ניחוח של פשטות וגעגוע.
הפעם, המילים המוכרות של השיר "באנו חושך לגרש" קיבלו משמעות עמוקה ובוגרת יותר.
ניסיון החיים לימד אותנו שחושך לא מגרשים בכוח, ובוודאי לא באמצעות חושך אחר; הדרך היחידה היא להוסיף אור – אור פנימי לעצמנו ואור אנושי לסובבים אותנו. לא במקרה ראשית הבריאה כולה נעוצה בצו" יהי אור". במקום להילחם בחושך – יש להגדיל את האור.
מלי משל, מנחת הערב, הובילה אותנו ברגישות ובתבונה לפעילות עם קלפים בנושא אור ואהבה.
במעגל פתוח, מלווה בחיוכים ובצחוק מתגלגל, יצאנו למסע בעקבות "הנר הגנוז” שבתוכנו – אותו ניצוץ שזקוק להארה קודם כול מבפנים, כדי שיוכל להאיר גם החוצה.
המשכנו בשיח על אהבה: מה היא בעינינו, וניסינו לאפיין אותה במילה אחת.
המילים שעלו – הדדיות, אמפתיה, מסירות, הערכה, כיבוד האחר ונתינה ללא תנאי – הזינו את השיח, הניעו מחשבה והאירו את הלב.
העזנו גם להביט פנימה ולומר בקול: "אני אוהב/ת אותי כי…”
וגילינו שזה לא תמיד פשוט – אבל זה בהחלט מאיר.
למרות שאנו כבר 9 שנים ביחד, גילינו דברים חדשים על החברים וגם על עצמנו.
תודה מעומק הלב למלי, לוועדת תרבות, למנחם, למארחים הנפלאים שרה ודוד, לאופים ולאופות, ולכל החברים – שבזכותם יצאנו מהמפגש במצב רוח טוב, עם תחושת ביחד, ובעיקר עם קצת יותר אור בכיס תרמיל החיים.
כתבה: מלכה סולומונוביץ
