בתאריך 21.08.25 קיימה לשכת עוגנים מפגש חודשי בביתם של ניצה וטוביה גרינשפן בפתח תיקווה.
אחרי הארוחה הטעימה פגשנו את עינבל וילקר, מטפלת זוגית ומשפחתית, מעבירת סדנאות ומרצה במגוון נושאים שכולם באים מניסיונה העשיר בעולם הטיפול.
שם ההרצאה היה "אדון ביקורת וגברת שיפוטית", ומטרתה לגרום לנו להבין את המשמעות, הנזק והעוצמה של ביקורתיות ושיפוטיות, להכיר כלים שיאפשרו לנו להפחית ולמנן את הנטייה הטבעית לבקר ולשפוט, ועל ידי כך להפחית פגיעה בעצמנו ובאנשים היקרים לנו, בין אם זה בן/בת הזוג, הילדים, הנכדים, החברים/החברות, ובכלל.
למדנו שאין ביקורת בונה. בהגדרה, ביקורת היא הבעת דעה שלילית המצביעה על ליקויים כלשהם. שימוש בשפה ביקורתית ושיפוטית עובר בירושה. הביקורת מרחיקה מאיתנו אנשים, ורצוי לחשוב לפני שמדברים במקום לתקן נזקים שנגרמו בגלל דיבור לא שקול. גם התנצלות אינה מתקנת הכול. אמנם הכי קל להגיד מה שבא לנו, אבל הכלל צריך להיות האם מה שאנו עומדים להגיד הוא חשוב, מועיל, הכרחי (חמ"ה): האם מה שאנחנו עומדים להגיד הוא חשוב (לי, לבן שיחי), האם הוא יועיל במשהו, והאם זה ממש הכרחי.
איך בכל זאת מביעים ביקורת כשיש לה מקום וצורך אמיתי, מבלי לפגוע? במקום לבקר יש לתת משוב. לעשות זאת בשפה מכבדת, בהתמקדות בהווה ובלשון "אני" ולא "את.." / "אתה..", ורק במה שניתן לתקן, ללא היסחפות לנושאים אחרים הנמצאים במחלוקת.
איך נותנים משוב? בשיטת מתוק-מר-מתוק: פותחים בהעצמה/מחמאה/מילה טובה, ממשיכים בביקורת אבל בשפה מכבדת, בגובה העיניים, בלשון הווה, עם סימני שאלה ולא סימני קריאה, בשפת "אני" ולא אתה/את ובדיבור על המעשה ולא על העושה. מסיימים בהעצמה, בהבעת אמון, בתקווה.
ההרצאה הייתה מלאה בדוגמאות ובציטוטים שהבהירו והמחישו את הנזק של ביקורתיות ושיפוטיות יתר, והידגימו איך בכל זאת נכון לתת משוב כשצריך מבלי לפגוע.
תודה למארחים, למרצה ולכל החברים!
כתב: צבי כנעני
