את המפגש החודשי שלנו בלשכת יהל, פתח נשיאנו מנחם ריבל, במילים חמות של הודיה ותקווה לקראת שובם של החטופים.
כוסות היין שהורמו לאוויר ביטאו תפילה שקטה לשובם ולימים אחרים וטובים יותר. לו יהי.
בהמשך הערב נחשפנו לסיפור חיים מעורר השראה של מעיין חיטין, שלימד אותנו כיצד אפשר למצוא קרן של אופטימיות גם ברגעים האפלים ביותר, אלו שנוחתים עלינו בפתאומיות וללא הכנה.
בנו גל, ילד יפה תואר, תכול עיניים וראש מלא תלתלי זהב – עבר בגיל שנתיים קריסת מערכות פתאומית שגרמה לפגיעה מוחית קשה. הוא נותר משותק בכל גופו, עיוור וחסר יכולת דיבור.
הרופאים קבעו שאין תקווה – אך מעיין האב, בכוח אינסופי של אהבה ואמונה, יצא למסע ארוך ומופלא של שינוי מציאות. צעד אחר צעד, יום אחר יום, הצליח להחזיר את בנו לחיים מלאים.
שמענו על עוצמתה הבלתי נתפסת של אהבה הורית, על קשר אנושי שמתגבר על כל מגבלה, ועל האמונה ביכולת האדם ליצור שינוי גם כשהכול נראה אבוד.
כיום מעיין עוסק בטיפול באמצעות כלבים – אותם כלבים שהיוו טריגר לשיקומו של גל – ומקדיש את חייו להעניק השראה לאחרים, ללמד כי נחישות, אמונה ואהבה מסוגלות לשנות מציאות ולהחזיר חיים.
וכמו בסיפורם של החטופים, גם כאן למדנו שהאמונה בצדקת הדרך והנחישות הבלתי מתפשרת יכולים להזיז הרים ולהשיב את האור.
סגרנו מעגל של תקווה.
תודה לעדנה וחיים המארחים על ערב חם ומוקפד,
ולכל החברים – על מי שאתם, על הלב, ועל השותפות בדרך.
כתבה: מלכה סולומונוביץ
