בבוקר חורפי קר וגשום, של ה- 9.1.26 , יצאנו חברי "לשכת נס" אל "יד ושם" בירושלים.
כבר מן הרגע הראשון היה ברור – זה אינו עוד סיור, אלא מפגש עם זיכרון חי וכואב, כזה שחייבים לזכור ולשמר.
את דרכנו במוזיאון ההיסטורי הובילה המדריכה המופלאה ורד בן־ארצי, שלקחה אותנו לאורך ציר הזמן של השואה בדרך ייחודית:
לא באמצעות היסטוריה “יבשה” של תאריכים ומספרים, אלא דרך הסיפורים האישיים הזועקים מן התמונות, המוצגים והמיצגים.
זוהי מהותו של המקום: יד- של זיכרון, ושם– מתן שם וזהות לכל אחד ואחת מן האנשים שנרצחו בשל היותם יהודים.
כך הפכה ההיסטוריה הכללית לפסיפס אנושי, נוגע ומטלטל.
כבר בתחילת הדרך פגשנו את האמירה:
“לפני שהם מתו – הם חיו.”
משפט שליווה אותנו לכל אורך הסיור.
עברנו בין תחנות החיים והחורבן:
העולם היהודי שלפני המלחמה, הגטאות, המחנות, מנגנון ההשמדה המתוכנן, ניסיונות המרד וההצלה – ועד דרכם של השורדים וההגעה לארץ ישראל.
בכל תחנה נחשפנו למיצג אישי, לתמונה, לפריט או לסיפור – עדות אחת מתוך מיליונים.
מבין הסיפורים, ליוותה אותנו במיוחד דמותה של שרלוטה סלומון.
אמנית צעירה ומבריקה, שקולה ויצירתה עברו כחוט שני בין חדרי המוזיאון ותקופותיו.
משידעה כי זמנה קצוב, ציירה מאות ציורים המלווים בטקסט ובמוזיקה – אוטוביוגרפיה מצוירת של חיים שלמים.
לפני שנשלחה לאושוויץ, בהיותה בהיריון, מסרה את היצירה ואמרה: “זה כל חיי.”
שרלוטה נרצחה – אך חייה, קולה ויצירתה המשיכו ללוות אותנו, חדר אחר חדר.
סיפור נוסף שנחרת בלב היה "ספר המתכונים".
בתוך רעב קיצוני באושוויץ, נשים יהודיות העלו מן הזיכרון מתכונים מן הבית – לא כדי לבשל, אלא כדי להיאחז בזהות ובאנושיות.
רק שנים לאחר המלחמה התברר כי היו לספר יותר מעותק אחד:
שתי חברות, שנפרדו בנסיבות של הישרדות, נשאו כל אחת ספר משלה.
אחד הגיע ליד ושם בישראל, והשני נמצא שנים אחר כך באוסטרליה.
כך נוצר איחוי מאוחר – לא רק של דפים, אלא של חיים, חברות וגורל.
לא מעשה פרטי, אלא תופעה אנושית, כמעט קולקטיבית.
וביד ושם – אינספור סיפורים כאלה.
כל אחד עולם ומלואו.
לכל אחד יש שם.
הסיור היה מרגש עד מאוד.
יצאנו מטולטלים ומהורהרים, נושאים איתנו סיפורים שאינם מרפים – במיוחד עבור רבים מחברי הלשכה, שמשפחותיהם חוו או נספו בשואה.
תודה לכל החברים שהגיעו לחוות יחד את המסע החשוב הזה.
הודנו בכל לב למדריכה הנהדרת.
דווקא בימים אלה התחדדה ההבנה: יש לנו מדינה אחת – ואין לה תחליף.
הזיכרון אינו רק מבט לאחור, אלא קריאה לאחריות.
והשמירה על מדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד ממנו.
הזיכרון מחייב – והעתיד תלוי בנו.
כתבה: מלכה סולומונוביץ נשיאת לשכת נס.
