שמי ישראל פרקר, מלשכת "מצאנו יין" בדרום.
הבוקר, כשהתנדבתי ב"פתחון לב" בהכנת שקיות מזון לנזקקים כנציג לשכת "מצאנו יין" , הסתובב בינינו כלב פודל גדול ומיוחד. הוא לבש רתמת סיוע שעליה סמל צה"ל ודגל ישראל, והלך הלוך ושוב בין המתנדבים, כאילו גם הוא רוצה להצטרף לעבודה ולעזור.
עד מהרה התברר שהוא אכן יכול היה לסייע, אילו קיבל מבעליו את הפקודה המתאימה. בעליו הוא קצין צה"ל בדימוס, שמאחוריו שנות פעילות ארוכות וחשובות וגם כמה פציעות קשות. במבט כללי, לא הבחנתי בפציעות שעבר. זה הזכיר לי אמת חשובה: לא כל פציעה נראית לעין ולא כל אדם המתמודד עם קושי מספר לסביבה מה הוא נושא עמו.
הכלב היה שקט, רגוע וממושמע להפליא. הוא עקב בדריכות אחר בעליו, הקשיב לכל מילה ולא פעל על דעת עצמו. הייתה לי תחושה שהוא מבין כמעט כמו בן אדם.
בשלב מסוים נתן לו בעליו פקודה לגשת אליי ולחבקני. הכלב התרומם, קפץ עליי והניח עליי את רגליו הקדמיות. חיבקתי אותו והוא נשאר צמוד אליי. בתמונה שאני מצרף אפשר לראות היטב את המפגש ואת החיוך הגדול שהוא העלה על פניי.
הקפיצה שלו לא הייתה התפרצות של כלב שאינו ממושמע. בדיוק להפך: הוא המתין לפקודה ורק לאחר שקיבל אותה ניגש אליי. הרגע הקטן הזה המחיש לי עד כמה הוא מאומן ועד כמה עמוק הקשר בינו לבין בעליו.
מסתבר שכלב סיוע אינו חיית מחמד רגילה, אף שהוא בוודאי גם חבר אהוב ונאמן. הוא עובר הכשרה ממושכת לביצוע משימות המותאמות לצרכים המיוחדים של האדם שאותו הוא מלווה. לכל אדם צרכים אחרים, ולכן גם תפקידו של כל כלב סיוע עשוי להיות שונה.
הבוקר הזה עסקתי בהתנדבות רבת זיעה ובעזרה לנזקקים, שהגיעו למקום עוד ועוד לקחת את האריזות לחג.
אך לצידם של המתנדבים בהם היה גם צוות חיילות, הסתובב גם מתנדב מיוחד על ארבע. הוא אמנם לא ארז את שקיות המזון, אבל המפגש איתו העניק לי שיעור חשוב על נאמנות, מסירות, התמודדות ועזרה לזולת.
זה היה מפגש קצר, אך מרגש. הכלב התרומם, הניח עליי את רגליו, אני חיבקתי אותו, והרגע הזה נשאר איתי. עוד חוויה התנדבותית.
ישראל פרקר
