ספור התנדבות אישית:
בין שלל מעשי ההתנדבות שלנו, ישנם מעשים שאינם דורשים מאיתנו מאמץ גדול או משאבים מיוחדים, אך עבור מי שמקבל אותם – משמעותם עצומה.
אני מתנדב עם שלושה אנשים יקרים, כל אחד בביתו וביום אחר.
הפעם אני רוצה לשתף אתכם בסיפור ההתנדבות שלי עם דני (שם בדוי) , ניצול שואה המתמודד גם עם מחלת כליות ונזקק לטיפולי דיאליזה.
מדי שבוע אני מגיע לביתו, ואנחנו פותחים בשיחה על ענייני היום, בהתאם לרצונו ולמה שמעסיק אותו. בהמשך אני מסייע לו בשימוש במחשב, בשליחת דואר אלקטרוני ובהדרכה בסיסית.
דני מתקשה מאוד בניידות ונעזר בכיסא גלגלים גם בביתו. יש לו מטפלת המתגוררת איתו, אך מעבר לעזרה הפיזית, יש צורך נוסף, אנושי כל כך: הצורך בחברה, בשיחה, במישהו שמגיע במיוחד בשבילך, מקשיב לך ומתעניין בשלומך.
היציאות של דני מהבית מעטות, מלבד הנסיעות לטיפולי הדיאליזה. לכן, הביקורים השבועיים שלנו הם הרבה יותר מעזרה במחשב או משיחה על ענייני היום. הם הזדמנות למפגש אנושי, לקשר שנבנה עם הזמן ולתחושה שמישהו זוכר אותך, חושב עליך ומקדיש לך מזמנו.
לאחרונה זכיתי לקבל מדני מכתב מרגש, ולצידו שוקולדים, כמחווה של תודה. אשתו היא שכתבה את המכתב, והמילים והמתנה הקטנה נגעו מאוד לליבי.
דווקא המחווה הזו חידדה עבורי את מה שלפעמים אנחנו שוכחים: לא תמיד צריך לעשות דברים גדולים כדי לחולל שינוי גדול בחייו של אדם אחר.
לפעמים די להגיע. לשבת יחד. להקשיב בלי למהר. להתעניין באמת. להעניק לאדם אחר את התחושה שהוא אינו לבד, ושיש מי שרואה אותו מעבר למגבלותיו ולמחלתו.
אני מגיע כדי לתת, אבל בכל פעם אני מקבל בחזרה משהו שאי אפשר למדוד: סיפוק, קרבה והבנה מחודשת של משמעות הנתינה.
זהו בעיניי לבה של ההתנדבות – לא רק לעזור לאדם במה שהוא מתקשה לעשות, אלא גם להעניק לו את הדבר הבסיסי והיקר כל כך: נוכחות אנושית, אכפתיות וקשר של לב אל לב.
כי לפעמים, המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק למישהו היא פשוט להיות שם בשבילו.
יצחק סולומונוביץ
