מפגש חברתי חם של לשכת 'מצאנו יין' הפך לערב מרגש במיוחד, כשחבר הלשכה דוד שיתף את הנוכחים בהתמודדותו עם הלם הקרב מאז מלחמת יום הכיפורים ובמאבקו לבנות חיים של עשייה והצלחה.
הזמן רץ. מהר, מהר, מהר. נדמה שרק אתמול נפגשנו, והנה חלף לו עוד חודש ושוב התכנסנו במוצאי שבת, חברות וחברי לשכת "מצאנו יין" של בני ברית ראשון לציון, למפגש החודשי שלנו.
כמו תמיד, הערב נפתח בחיבוקים, בנשיקות, בחיוכים ובשיחות שלא נגמרות. לכל אחד יש מה לספר, חוויות לשתף וחדשות להשמיע. על השולחנות המתינו המאכלים הטעימים שהכינו והביאו החברות והחברים, כמיטב המסורת של הלשכה. שפע של צבעים, טעמים וריחות, וכמובן גם כוס יין טובה, שהוסיפו לאווירה החמה והמשפחתית.
אבל הפעם, לצד השמחה והמפגש החברתי, ציפתה לנו גם הרצאה מרגשת ומטלטלת במיוחד, שהשאירה את כולנו עם מחשבות רבות גם לאחר שהסתיים הערב.
את המפגש פתחה נשיאת הלשכה, יפה דמסקי, שבירכה את הנוכחים ועדכנה אותנו בפעילויות המתוכננות לחודשים הקרובים. בין היתר סיפרה על טיולים וסיורים ברחבי הארץ, הזדמנויות להכיר מקומות חדשים, לגלות פינות מעניינות וליהנות מחוויות משותפות.
בהמשך הגיע הרגע המשמח של ברכות יום ההולדת. אל קדמת האולם הוזמנו החברים שחגגו לאחרונה את יום הולדתם: לאה, מוטי, רות וסטיב. השלושה ניצבו בשורה, מחייכים ונרגשים, וזכו לברכות חמות מכל הנוכחים.
שרה'לה העניקה לכל אחד מהם עציץ פורח, מחווה קטנה ויפה שהוסיפה צבע ושמחה לחגיגה. מחיאות כפיים, איחולים, נשיקות וחיוכים ליוו את הרגע. מזל טוב לחוגגים, ושיהיו עוד שנים רבות של בריאות, שמחה וחברות טובה!
מלכה סולומונוביץ, יו"ר מועצת בני ברית ישראל והאחראית על התקשורת, האתר והנוכחות הדיגיטלית של ארגון בני ברית ברשת, הציגה בפנינו את האפשרויות שמציעים אתר הארגון ודפי האינטרנט שלו.
מלכה הסבירה כיצד ניתן להוסיף אייקון של אתר בני ברית למסך הבית בטלפון הסלולרי, כך שהכניסה לאתר תהיה פשוטה ומהירה, ממש כמו פתיחת אפליקציה. היא עודדה את החברים לבקר באתרים לעיתים קרובות, להתעדכן בפעילויות הלשכות, לקרוא כתבות ודיווחים, לשתף חומרים ותמונות ולהגיב לפרסומים.
וגם ללחוץ על "לייק", כמובן!
מלכה: "אני מקווה שתשוטטו באתר ותגלו את יתר פינותיו. יותר מכל, אשמח מאוד לשמוע על ההתנדבויות האישיות של כל אחד ואחת מכם. הסיפורים הללו מביאים איתם השראה עצומה ומפיצים אור טוב – אור שאנו כה זקוקים לו בימים אלו. "
בעידן שבו חלק גדול מהתקשורת מתנהל באמצעות הטלפונים והמחשבים, חשוב שגם חברי בני ברית יהיו שותפים פעילים לעשייה הדיגיטלית. כך אפשר לשמור על קשר, להכיר את הפעילות הענפה של הארגון ולשתף אחרים בחוויות וביוזמות המתקיימות בלשכות השונות.
מלכה: "אני מקווה שתשוטטו באתר ותגלו את יתר פינותיו. יותר מכל, אשמח מאוד לשמוע על ההתנדבויות האישיות של כל אחד ואחת מכם. הסיפורים הללו מביאים איתם השראה עצומה ומפיצים אור טוב – אור שאנו כה זקוקים לו בימים אלו. "
בעידן שבו חלק גדול מהתקשורת מתנהל באמצעות הטלפונים והמחשבים, חשוב שגם חברי בני ברית יהיו שותפים פעילים לעשייה הדיגיטלית. כך אפשר לשמור על קשר, להכיר את הפעילות הענפה של הארגון ולשתף אחרים בחוויות וביוזמות המתקיימות בלשכות השונות.
ואז השתנתה האווירה המחויכת באולם. אל קדמת החדר הגיע חברנו דוד, הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, כדי לשתף אותנו בסיפור חייו.
זו הייתה הרצאה יוצאת דופן, כואבת, מרגשת ומעוררת מחשבה, שלוותה בסרטונים קשים לצפייה.
דוד סיפר על המלחמה שבה השתתף, על הטנק שלו שעלה באש ועל הרגעים הנוראים שבהם הצליח להיחלץ ממנו בקושי. הוא יצא מהטנק הבוער בחיים, אבל המראות, הפחד והזיכרונות הקשים המשיכו ללוות אותו במשך שנים רבות.
יותר מחמישים שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, אך עבור דוד ועבור רבים מחבריו לנשק, המלחמה לא הסתיימה באמת.
הם שבו לבתיהם, הקימו משפחות, עבדו וניסו להשתלב בחיים הרגילים. חלקם הצליחו להגיע להישגים מקצועיים מרשימים, אבל מתחת לפני השטח המשיכו להתמודד עם פגיעות נפשיות קשות.
דוד פתח בפנינו חלון לעולם שרבים מאיתנו אינם מכירים מקרוב. זהו עולמם של נפגעי הלם הקרב, המתמודדים לא רק עם זיכרונות המלחמה אלא לעיתים גם עם היחס שקיבלו מהחברה ומהמערכת שטיפלה בהם.
אחד החלקים המטלטלים ביותר בהרצאה עסק בטיפולים הפסיכיאטריים שניתנו לחלק מנפגעי הלם הקרב בשנים שלאחר המלחמה, אז.
דוד סיפר על השימוש בחומר בשם פנטוטל, חומר הרדמה ששימש בעבר גם בהליכים פסיכיאטריים מסוימים, בניסיון לסייע למטופלים להעלות ולבטא זיכרונות וחוויות טראומטיות.
צפינו בסרט המתעד טיפולים בנפגעי הלם קרב. המראות היו קשים במיוחד. אנשים צעקו, בכו, התפתלו ונראו כמי שחווים מחדש את האירועים הנוראים שעברו בשדה הקרב.
קשה היה לצפות בתמונות הללו מבלי להזדעזע. חשוב לזכור כי באותן שנים ההבנה הרפואית של פוסט טראומה הייתה מוגבלת בהשוואה להיום. האבחון והטיפול השתנו מאוד במהלך עשרות השנים שחלפו מאז, ולא כל שיטת טיפול שנוסתה בעבר הוכחה כיעילה או בטוחה.
הסרטונים עוררו שאלות קשות על הדרכים שבהן ניסו לסייע ללוחמים ועל המחיר הנפשי שחלקם שילמו גם במהלך הטיפול.
אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד היה סיפור חייו של דוד לאחר המלחמה.
למרות הפגיעה הקשה וההתמודדות הממושכת, הוא לא ויתר על הרצון להתקדם ולהצליח. הדרך הייתה רצופה מכשולים.
דוד סיפר שהיו מקומות עבודה שלא רצו לקבל אותו, ושלא תמיד זכה להבנה ולהזדמנות הראויה לו. אבל הוא המשיך. ניסה שוב, התמודד עם הדחיות, הוכיח את יכולותיו ולבסוף הגיע לתפקיד ניהולי בכיר בחברה גדולה.
דוד סיפר שהיו מקומות עבודה שלא רצו לקבל אותו, ושלא תמיד זכה להבנה ולהזדמנות הראויה לו. אבל הוא המשיך. ניסה שוב, התמודד עם הדחיות, הוכיח את יכולותיו ולבסוף הגיע לתפקיד ניהולי בכיר בחברה גדולה.
זהו הישג מרשים, במיוחד כשמבינים את המשא הכבד שנשא עמו לאורך השנים.
סיפורו מוכיח שאדם המתמודד עם פוסט טראומה יכול להיות גם עובד מוכשר, מנהל מצליח ואדם בעל יכולות גבוהות. הפגיעה הנפשית אינה מבטלת את כישוריו, את ניסיונו או את תרומתו לחברה.
ובכל זאת, ההצלחה המקצועית אינה מספרת את כל הסיפור. אדם יכול להיראות כלפי חוץ מצליח ובטוח בעצמו, ובאותו הזמן להמשיך להתמודד בתוכו עם זיכרונות וקשיים שאחרים אינם רואים.
פרט אחד בדבריו של דוד נגע בי במיוחד. לדבריו, במשך כל השנים שחלפו מאז המלחמה, אף אחד ממפקדיו בדרגים השונים לא טרח להתקשר אליו ולשאול לשלומו.
יותר מחמישים שנה. לפעמים שיחת טלפון אחת, התעניינות כנה או כמה מילים טובות יכולות להיות בעלות משמעות עצומה לאדם שנושא עמו זיכרונות כה קשים.
הדברים הללו מעלים שאלות לא פשוטות על האחריות שלנו כחברה כלפי האנשים שנשלחו להילחם בשמנו, חזרו פגועים ונאלצו להתמודד במשך שנים עם תוצאות המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים הייתה אחת המלחמות הקשות בתולדות מדינת ישראל. אלפי חיילים נהרגו ונפצעו, ורבים אחרים שבו הביתה עם פגיעות שלא ניתן היה לראות בעיניים.
הם ראו חברים נהרגים, טנקים עולים באש, פצועים הזועקים לעזרה ורגעים שבהם היו משוכנעים שחייהם עומדים להסתיים.
אצל חלקם הזיכרונות המשיכו להופיע גם שנים לאחר מכן. סיוטי לילה, חרדות, קשיי שינה, תגובות קשות לרעשים פתאומיים, הסתגרות וקשיים בחיי המשפחה והעבודה.
באותן שנים לא תמיד ידעו לזהות את הפגיעות הללו ולהעניק לנפגעים את ההבנה והתמיכה שנדרשו להם.
החברה הישראלית ידעה להעריץ את גבורת הלוחמים, אך לא תמיד ידעה כיצד להתמודד עם כאבם לאחר שחזרו משדה הקרב.
דוד לא הגיע אלינו רק כדי לספר על המלחמה ועל הטיפולים שעברו נפגעי הלם הקרב. הוא הגיע גם כדי להעביר מסר של נחישות, התמדה ואמונה ביכולת להמשיך בחיים.
הוא סיפר כיצד נאבק על מקומו, כיצד התמודד עם דחיות וקשיים וכיצד הצליח להגיע להישגים משמעותיים למרות כל מה שעבר.
המסר שלו היה ברור. גם כשהחיים מציבים בפנינו מכשולים קשים, חשוב לנסות למצוא את הדרך קדימה ולא לוותר על עצמנו.
עם זאת, לא כל אדם שנפגע מסוגל להתמודד באותה הדרך, ואין לצפות מכל נפגע פוסט טראומה להגיע לאותם הישגים.
האחריות לסייע, להקשיב ולתמוך מוטלת גם על המשפחה, על המערכות המטפלות ועל החברה כולה.
האחריות לסייע, להקשיב ולתמוך מוטלת גם על המשפחה, על המערכות המטפלות ועל החברה כולה.
יצאתי מההרצאה עם מחשבות לא מועטות.
אנחנו מרבים, ובצדק, להנציח את חללי מלחמות ישראל, לספר על הקרבות ועל מעשי הגבורה. אבל לצידם חיים בינינו אנשים שחזרו משדה הקרב וממשיכים לשאת בתוכם את המלחמה במשך עשרות שנים.
גם להם מגיעים הכרה, כבוד, הקשבה ותמיכה.
דוד הזכיר לנו שגבורתו של אדם אינה נמדדת רק במה שעשה בשדה הקרב, אלא לעיתים גם במאבק היומיומי שלו להמשיך לחיות, לעבוד, ליצור ולמצוא משמעות בחייו.
כך הסתיים עוד מפגש של לשכת "מצאנו יין". ערב שהחל בחיבוקים, בחיוכים, ביין ובברכות יום הולדת, והסתיים בסיפור אנושי עמוק שלא נשכח במהרה.
זהו גם יופיים של מפגשי בני ברית. אנחנו באים ליהנות מחברות טובה, אבל לא פעם יוצאים הביתה עם ידע חדש, עם תובנות ועם מחשבות שממשיכות ללוות אותנו.
תודה לדוד על האומץ לשתף אותנו בסיפורו האישי, ותודה לזלדה חסון, האחראים על ארגון והכנת המקום ולכל מי שתרם לקיומו של ערב מיוחד ומשמעותי כל כך.
כתב: ישראל פרקר
כתב: ישראל פרקר
