את מפגש ראש השנה ב'לשכת יהל' ב 5.9.26, פתחנו בהרמת כוסית לחיים, בטבילת תפוח בדבש ובאיחולי שנה טובה והרבה בריאות, שאותם נשא נשיאנו מנחם ריבל.
שמחנו לפגוש את החברים, וכמובן ליהנות מהמטעמים הנהדרים שהביאו.
את חלקו השני של המפגש הקדשנו לנושא מרתק: נשים בסין.
כשחושבים על סין, עולים בראש החומה הגדולה, הקיסרים, הדרקונים והפגודות. אבל, מאחורי אלפי שנות ההיסטוריה הסינית מסתתר גם סיפור מרתק ולעיתים אכזרי על מעמדן של הנשים.
משך מאות שנים נולדו ילדות סיניות לתוך עולם שכבר קבע עבורן למי יינשאו, מה יהיה תפקידן במשפחה ואפילו איך גופן צריך להיראות.
המרצה המצוינת, גילי לוין, סקרה בפנינו את התפתחות מעמדן מהתקופות הקדומות ועד ימינו. בחרתי להתמקד במנהג אחד, מזעזע במיוחד, ובתובנה שהוא עורר בי.
במשך מאות שנים נהגו לקשור בחוזקה את כפות רגליהן של ילדות, לכופף את האצבעות פנימה ולעיתים אף לשבור עצמות, כדי לעצור את צמיחת כף הרגל וליצור את מה שכונה "רגל לוטוס", כף רגל זעירה שנחשבה לסמל של יופי, נשיות ומעמד.
זה היה אמצעי לשליטה בגוף האישה, כי בעולם שבו נישואים היו במידה רבה עניין של מעמד והישרדות חברתית, רגל קטנה הייתה יכולה להיות כרטיס כניסה לשידוך טוב ולחיים טובים.
אבל, האם באמת השתנינו כל כך מאז? ומה קורה אצלנו, בישראל?
כיום כבר לא קושרים רגליים כדי להפוך אותן ליפות. אבל במשך דורות נשים למדו כיצד "ראוי" להיראות: מחוכים, איפור, דיאטות, גוף במידה מסוימת, שיער בצורה מסוימת ובעיקר המרדף אחר מראה צעיר.
פעם אמרו לאישה: תהיי קטנה ועדינה.
היום לפעמים אומרים לה: תהיי צעירה, רזה, מטופחת ו…מושלמת.
אין ספק שהדרך שנעשתה עצומה. במקומות רבים בעולם, ובהם ישראל וסין, נשים זכו ליותר חופש, עצמאות והזדמנויות – ללמוד, לעבוד, לבחור את בן זוגן, להתגרש, לנהל קריירה ולהגיע לעמדות כוח. אבל לא בכל מקום התמונה דומה, ובמקומות רבים נשים עדיין רחוקות מהחופש ומהשוויון הזה. וגם אצלנו, הדרך לשוויון מלא עדיין לא הסתיימה.
הסיפור הסיני הדהד לי משהו חשוב: לפעמים השליטה באישה אינה זקוקה לחוקים או לאיסורים. מספיק שהחברה תגדיר לה במשך שנים מה יפה, מה ראוי ומה מצופה ממנה, והיא כבר תלמד לקשור את עצמה!!!
אולי זו הסיבה שסיפורה של האישה הסינית אינו רק סיפור על סין.
זה סיפור על נשים. על מה שהחברה עשתה להן, על מה שהן הצליחו לשנות, על הדרך הארוכה שכבר עברנו ועל הדרך שעוד נותרה לנו…
ולסיום: תודה גדולה לרותי ולעמוס המקסימים, שפתחו את ליבם וביתם ואירחו אותנו בערב נפלא של חברים, טעמים, תרבות ומחשבה. הדבש שחילקתם, מתוק מדבש רגיל!
שנה טובה, חופשית ברגלים ובמחשבות ומלאת רגעים טובים לכולנו!
כתבה: מלכה סולומונוביץ
