הערב 4.7.2026, במפגש 'לשכת יהל' בביתה של חני, התחיל דווקא בשמחה והתרגשות לראות את כולם, בהרמת כוס לחיים וברכות חמות לחברתנו שחגגה יום הולדת 70.
ואז הגיע מה שהילדים מכנים "בוקס בבטן".
כך היה כששמענו את סיפורו של יגאל כוחלני, פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים.
יגאל סיפר על המוצבים שלא היו מוכנים, על ההתרעות שלא זכו למענה, על רגעי הקרב ועל 45 ימי השבי במצרים – ימים של רעב, השפלות, מכות בלתי פוסקות ועינויים. קשה היה לשמוע כיצד, במשך שבועות ארוכים, המוות ניצב מול עיניו במלוא עוצמתו וכיעורו.
אבל יותר מכול כאב לשמוע על מה שחיכה לו ולחבריו כששבו הביתה.
במשך עשרות שנים נאלצו פדויי השבי להיאבק כדי שהמדינה תכיר במחיר הייחודי ששילמו.
רק בשנת 2005 נחקק החוק שהעניק הכרה מסודרת לפדויי השבי – לא רק ללוחמי מלחמת יום הכיפורים, אלא לכל מי שנפל בשבי האויב מאז מלחמת העצמאות. הכרה שלא ניתנה להם במתנה, אלא הושגה רק במאבק עיקש של אנשים כמו יגאל וחבריו.
ההרצאה של יגאל לא הייתה רק סיפור על העבר.
היא הייתה אזהרה לעתיד.
בסיום ההרצאה בישר מנחם ריבל, נשיא הלשכה, כי 'לשכת יהל' החליטה להביע את הערכתה לא רק במילים, אלא גם במעשה, והעניקה תרומה לארגון פדויי השבי שאותו מובילים יגאל וחבריו.
זו הייתה מחווה של תודה והוקרה על שנים ארוכות של מאבק ציבורי, שהוביל בסופו של דבר לחקיקת החוק ועל התנדבותו של יגאל להמשיך ולספר את סיפורם של פדויי השבי כדי שהזיכרון לא יישכח והלקחים לא יתפוגגו.
ואי אפשר היה לשמוע את דבריו מבלי לחשוב על החטופים של ימינו.
אם יש לקח אחד שכולנו חייבים ללמוד, הוא אינו רק להחזיר את כל החטופים הביתה – זו חובתנו העליונה! הלקח הוא גם לדעת לקבל אותם באמת כשישובו, להאמין להם, לטפל בהם, ולא לאלץ אותם להיאבק שוב, הפעם מול המדינה שלהם.
את המשך הערב מילאה שירה בציבור מרוממת ומשחררת בהובלת חברנו מוטי ויס, שהחזירה לנו מעט אוויר לריאות.
ואת סיומו, חתמו העוגות המשובחות של חני המארחת, מעשי יד אומן. אחרי ערב מטלטל כל כך, הן העניקו לנו רגעים של מתיקות, אנרגיה והנאה.
הלוואי שאת הלקחים שהערב הזה זעק אלינו, נשכיל לשאת איתנו הרבה אחרי שטעמן המתוק של העוגות יתפוגג.
כתבה: מלכה סולומונוביץ
