בשונה מהמפגשים החודשיים של הלשכה, אליהם נוהגים להגיע כולם בהרכב מלא, אופיו של הגיבושון שונה: רק חלק מהחברים מאשרים את השתתפותם. וזה בסדר. כפי שציינה חברתנו טינה חכימולו, דווקא הנוכחות המצומצמת הזו העניקה הזדמנות להיכרות עמוקה וקרובה יותר בין החברים. החברותא הייתה נעימה והפכה את היום לחווייה של אמנות וכיף.
בתחילת הדרך, הצמיד נשיא הלשכה, חנוך מליס, לדש הבגד של כל אחד ואחת מ-12 החברים שהשתתפו את מדבקת סמל "בני ברית" הרשמית. כשנשאלנו "מאיפה אתם?", הצבענו על הדש והשבנו: "בני ברית ישראל!".
התחנה הראשונה הייתה במתחם מוזיאון ראלי. פנינה ארכיטקטונית מושקעת ומטופחת. המקום הוקם הודות לתרומתם הנדיבה של בני משפחת רקנאטי ובראשם הארי רקנאטי ז"ל, שהקים מרווחי חברת "ראלי" רשת מוזיאונים פרטית וחינמית ברחבי העולם, מתוך מטרה להנגיש אמנות לציבור הרחב.
בכניסה למתחם עצרנו ברחבת המדינאים. בה ניצבים פסליהם של גדולי המנהיגים והמדינאים שתרמו והובילו להקמת מדינת ישראל, ובהם הארי טרומן וחיים ויצמן. על יד הפסלים של הארי טרומן נשיא וארצות הברית וחיים ויצמן גרשון פטרון סיפר על הקשר של ארגון "בני ברית" לפגישה הגורלית של טרומן עם ויצמן שביניהם, שתרמה לתמיכת ארה"ב בהכרת האו"ם בישראל.
בהמשך ביקרנו בשני המבנים המרשימים בהם זכינו לחוויה חזותית מרהיבה:
• מוזיאון ראלי 1: מבנה בסגנון ספרדי, המקיף חצר פנימית רחבת ידיים ומציג בתוכו אוספי אמנות ויצירות מופת ופסלים של סלבדור דאלי. במהלך הסיור באולם של דאלי, נחשפנו לפרק מרתק ופחות מוכר ביצירתו של ענק הסוריאליזם הספרדי: זיקתו לחזון הציוני וליהדות: בסדרת הציורים "עלייה, תקומת ישראל" (1968) לכבוד שנת ה-20 למדינה, ובסדרת הציורים "שנים עשר שבטי ישראל" (1973) לכבוד חצי היובל של המדינה.
• מוזיאון ראלי 2: מבנה מפואר המזכיר ארמון מורי אנדלוסי, המהווה מחווה לתור הזהב של יהדות ספרד. התפעלנו מחצר הזיכרון שבחזיתו, שבה ניצבים פסלי שיש של גדולי הרוח והפילוסופיה לצד מזרקת האריות המפורסמת.
משם המשכנו ל"פסיפס הציפורים" – רצפת פסיפס ביזנטית מהמאה ה-6 לספירה. התרשמנו מהדיוק המתמטי והאמנותי של 120 המדליוני צפורים המוקפים במסגרת חיות פרא.
לסיום נסענו לארוחת צהריים במסעדת "ארסטו" שבנמל, שהשלימה את החוויה האומנותית בחווייה קולינרית.
את הטיול כולו תכננה, ארגנה והובילה חברת הלשכה, צביה בוכניק. צביה היא מדריכת טיולים מוסמכת ובעלת ניסיון עשיר, שבימי שגרה מובילה קבוצות מעבר לים. צביה הדריכה את חבריה ללשכה בהתנדבות. היא עשתה עבודת הכנה מעמיקה ורתמה את המקצועיות שלה כדי להעביר לנו את החומר בצורה מרתקת וקולחת.
החברים שיבחו את סגנון ההדרכה של צביה, שהצטיין בגמישות והותאם לרמת הקשב והעניין שגילתה הקבוצה בכל נקודה ונקודה. "היא פשוט השאירה לנו טעם של עוד", סיכמו החברים.
נפרדנו בקריאות "כיפק לצביה – היי!", בחיבוק חם ובציפייה למפגש הבא!
במשוב בוואטסאפ החברים כתבו תודות לצוות המוביל וציינו לטובה את היוזמה של חנוך לנהל מפגשי אמצע חודש במתכונת זו.
ורחל הביעה את התחושה שלנו במשפט שכתבה חנה סנש בשיר "הליכה לקיסריה", שנכתב כאן:
"אלי, אלי, שלא יגמר לעולם".
כתבה: לאה פטרון
