"התנדבות בבית התבשיל כפר סבא"

בוקר שלישי בבית התבשיל בשרון תמיד נושא איתו תחושת שליחות – ריח מרק שמתמזג בצחוקן של נשים טובות, קול ערב של סירים מתנגשים, והלב שנפתח עוד קצת בכל פעם. עמדנו שם, חברותי ואנוכי, מבשלות ומנקות, עטופות בחברותא חמימה שכבר נעשתה למשפחה.

בעיצומה של העשייה ראיתי אישה מתקרבת אלינו. צעדים קטנים אך נחושים, כמו מי שיודעת בדיוק לאן היא הולכת.
האחראית מיהרה לקרוא לה שלא תיגש – “האוכל יגיע אלייך הביתה!” – אבל האישה רק נפנפה ביד בתנועה של ביטול. “אני לא צריכה עכשיו אוכל,” אמרה, “אני צריכה להגיד תודה.”

עמדנו על המרפסת, מתבוננות בה כשהתקרבה. לבושה בקפידה, שערה מסורק ומבהיק, אודם ורוד מחייך אל העולם.
היא עצרה מולנו, נשמה עמוק ופתחה: “רציתי לומר תודה.”

“תודה על מה?” שאלנו, אולי מעט נבוכות.
“תודה על האוכל הטעים שאתן מבשלות,” אמרה, ועיניה ברקו. “מאז שאתן כאן – הכל פשוט טעים יותר.”
אור גדול עלה על פני המתנדבות; חיוך שנולד מהכרת תודה אמיתית.

האישה התקרבה אליי, בחנה אותי ושאלה: “מה את עושה?”
“מבשלת,” עניתי.
“לא, לא,” היא נופפה את ידה, כמו מבטלת תשובה קטנה על שאלה גדולה. “מה עשית בחיים?”

“מורה,” השבתי.
פניה אורו. “גם אני!” קראה בשמחה. “מורה לפסנתר.”

באותו רגע חיינו התחברו לרגע קצר ומדויק – היא, האישה שבאה לומר תודה בפשטות ובגאווה על מה שאין לה ועל מה שיש לה.

ואני, שזכיתי לראות את גדולתה מתגלה כך, בלי מאמץ, בלי מסכה.

אהבתי אותה אז, ואף עכשיו – אישה שמלמדת שיעור שלם בלי לנגן אפילו צליל.

ברכה גולדנברג יו"ר בני ברית השרון