ביום 25.7.2026 התכנסו חברי לשכת "טעם החיים" בביתה החם והמזמין של משפחת לקריץ. לאחר ארוחה עשירה וטעימה, שהתמקדה במאכלי עדות, עברנו אל סלון הבית והקשבנו להרצאה מרתקת ומרגשת של אשת התקשורת חגית רון־רבינוביץ.
חגית שיתפה אותנו בסיפורו של בנה הבכור, עילי, שנולד לפני 29 שנים עם אוטיזם קשה.
את הרצאתה פתחה במשפט מטלטל שאמרה כאשר עילי היה בן 16 אמרתי במסיבת עיתונאים: "בני לא מדבר ולא ידבר. בני אין לו חברים ולא יהיו לו. הוא לא יהיה בתנועת נוער…" כך, לדבריה, נראתה תפיסת העולם באותם ימים. על אותן מילים אמרה בכאב: "אני מבקשת סליחה מעילי."
מאז עבר עילי מסע ארוך של התקדמות. בעזרת תמיכה, למידה, תנועה ותקשורת באמצעות הקלדה במרכז "הבעה", התברר כי הוא מבין היטב את סביבתו, קורא, כותב ומתקשר באמצעות המקלדת. דרך המקלדת הוא מצא את קולו.
עילי כותב שירים וברכות, מביע את רגשותיו ואת מחשבותיו, ואף בביקורו בכנסת, ביום הולדתו, שוחח באמצעות המקלדת עם חבר כנסת והביע את דעותיו. יש לו חברים, והוא אף היה חניך בתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" ואף התנדב לצה" ל פעמיים בשבוע – כל אותם דברים שבעבר נראו בלתי אפשריים.
היה מרגש במיוחד לשמוע את סיפורה של אם גאה בבנה. ההרצאה לא הייתה עצובה או מדכאת, אלא הציגה משפחה שחיה לצד אתגר משמעותי, אך גם מלאה באהבה, בהומור וברגעים משעשעים.
קולו של עילי אינו נשמע מגרונו, אך הוא נשמע בעוצמה דרך המקלדת. חגית השוותה את המהפכה שחלה בתחום התקשורת עבור אנשים עם אוטיזם למהפכת כתב הברייל – מהפכה שפתחה עולם שלם בפני אנשים שלא יכלו לבטא את עצמם.
בסיום ההרצאה התפתחה שיחה פתוחה עם המשתתפים, וחגית השיבה בסבלנות ובכנות על שאלות רבות.
יצאנו מהמפגש עם מסר מעורר השראה: לא כל קול נשמע באוזניים – יש קולות שנשמעים דרך הלב, דרך ההתמדה, ודרך מקלדת אחת שפתחה לעילי עולם שלם.
בתמונות תראו את ההקלדה של עילי בצבע אדום.
כוכבה גולדהמר
