החיוך של טומי

יש רגעים בחיים שנמשכים דקות ספורות, אך נשארים חרוטים בלב לנצח. לפעמים די במבט אחד, במילה טובה או בחיוך קטן כדי לשנות את עולמו של אדם אחר. את הרגע הזה פגשתי בהתנדבות שלי בבית הספר אגם.
לפני כחודש התחלתי להתנדב בבית הספר אגם. פעם בשבוע אני נכנסת לבריכה הטיפולית, מחזיקה את הילדים בזמן שיעור ההתעמלות במים, שרה איתם שירים ומעודדת אותם להשתתף בתרגילים. המים, המוזיקה והחיוכים הופכים את השיעור לחוויה מיוחדת.
באחד השיעורים הוצמד אליי טומי, נער כבן שלוש-עשרה. כבר מהרגע הראשון הבחנתי בפניו העצובות. בכל שיעור ראיתי את אותו מבט שקט וכבוי. ניסיתי לדבר איתו, לעודד אותו ולשתף אותו בשירים, אך הוא רק הנהן בעדינות, כאילו רצה לחייך אך משהו עצר אותו.
בשיעור האחרון החלטתי לא לוותר. שרתי, רקדתי איתו בתוך המים, מחאתי כפיים ועודדתי אותו להשתתף. תוך כדי שאלתי אותו: "טומי, אתה אוהב לחייך?" הוא הנהן בראשו כאומר: "כן", אבל פניו עדיין נשארו רציניות.
ואז קרה הרגע שלא אשכח. תוך כדי הפעילות קראה המורה לספורט בהתרגשות: "תראו! טומי מחייך!"
הסתכלתי עליו, ולפתע ראיתי חיוך רחב מתפשט על פניו. פרצתי בצחוק של אושר, וטומי השיב לי בצחוק גדול ומתגלגל. מאותו רגע הוא לא הפסיק לצחוק עד סוף השיעור.
כשיצאתי מהבריכה הרגשתי סיפוק עמוק.
באותו יום הבנתי שלפעמים ההתנדבות אינה נמדדת רק בתרגילים שהילד ביצע, אלא ביכולת לגעת בלב. טומי לא רק התעמל במים – הוא חזר לחייך, והחיוך שלו מילא גם את ליבי.
מאז אותו יום אני נושאת איתי את דמותו של טומי. הוא לימד אותי שחיוך הוא הרבה יותר מהבעת פנים – הוא ניצחון קטן של תקווה, של אמון ושל אהבה. זו הסיבה שאני ממשיכה להתנדב: מתוך אמונה שלכל אדם מגיע שמישהו יאמין בו, יחזיק את ידו, ויעזור לו למצוא מחדש את החיוך שלו.

ברכה גולדנברג