"לראות דרך הלב – רגעים מטיול עם ז’קלין בהר סדום"

 

שמי אורלי לוינהר מלשכת חמשושים בגוש דן.
אני מתנדבת בעמותת אתגרים כבר כחמש שנים. אחת לחודש, בסוף שבוע, אנו יוצאים לטיול בן יומיים ברחבי הארץ – טיול שמשלב טבע, חברות, ובעיקר לב פתוח. בטיולים הללו אנו מלווים משתתפים בעלי מוגבלויות שונות – פיזיות, חושיות ונפשיות – ויחד איתם חווים את היופי של הארץ בדרך אחרת, עמוקה ומרגשת יותר.

אחד הטיולים הבלתי נשכחים שעשיתי היה להר סדום. באותו סוף שבוע ליוויתי את ז’קלין, אישה עיוורת שהתעוורה לפני כעשור, סביב גיל ארבעים. כבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר באישה סקרנית, בעלת נפש עשירה ורצון עז לחוות ולגלות, למרות מגבלות הראייה.

המסלול בהר סדום איננו קל – הליכה על אדמת כורכר עם אבנים קטנות, טיפוס איטי בשביל מתפתל עד לנקודת התצפית המשקיפה על בריכות המלח של ים המלח. כל צעד דרש תיאום, ריכוז, ואמון הדדי. אני הולכת לצידה, מתארת לה בכל רגע מה נמצא לפנינו: “עכשיו יש מדרגה קטנה… עכשיו הקרקע חלקה יותר… זהירות, פה יש אבן בולטת.”

עם כל תיאור, הרגשתי איך היא הולכת ונפתחת אל המסלול, סומכת על המילים שלי במקום על העיניים שלה.

כשהגענו לנקודה שבה הוואדי מתרחב, הבאתי את ידה אל הקיר הלבן של הסלע. “תרגישי את האדמה”, אמרתי לה. היא העבירה את כף ידה על הגיר המתפורר, הרגישה את המרקם הרך ואת הצבע כמעט הלבן.

בהמשך, כשהגענו לפסגה, ניסיתי לתאר לה את המראה שנפרש לפנינו – את הכחול הבהיר של המים, את קווי המלח הלבנים שמקיפים את הבריכות, את תחושת הרוח והמרחב האין-סופי. זה היה רגע של שקט, של חיבור מוחלט בין ראייה לתחושה.

בערב, כשחזרנו למאהל, רגע לפני ארוחת הערב, הצעתי לה: “ז’קלין, רוצה לצייר?”

היא חייכה במבוכה ושאלה: “איך בדיוק את חושבת שאעשה את זה?”

“בואי ננסה,” עניתי. הוצאתי בלוק ציור וטושים, ותיארתי לה עץ שעמד מולנו – גזע רחב, ענפים מתפצלים, עלים ירוקים קטנים. היא התחילה לצייר את הגזע בתנועות זהירות, ואחר כך המשיכה לענפים ולעלים.

לאט לאט נוצר ציור מלא חיים. כשספרתי לה את התוצאה – היא לא האמינה. “באמת ציירתי את זה?” שאלה בפליאה.

צילמתי את הציור ושלחתי אותו ל-AI, שביקשתי ממנו לתאר את התמונה. הוא ענה: “זהו עץ עם גזע רחב וענפים ועלים ירוקים. נראה שצייר אותו מישהו שמבין בציור.”

כשסיפרתי לו שמדובר באישה עיוורת לחלוטין, התשובה הייתה: “יש לה תפיסה מרחבית מצוינת ויכולת ציור מרשימה.”

עוד לפני שההתרגשות שככה, הצעתי לה לצייר שוב. “הפעם נצייר את שירה,” אמרתי, “היא עומדת כאן לידנו.”

תיארתי לה את הכובע המצחיק של שירה – כובע עם “רעמה” מבדים צבעונים, בצבעי חום, כתום וצהוב, כמו אריה.

ז’קלין הניחה את ידה על הדף, ביקשה שאניח את האצבע באזור העיניים, והחלה לצייר: פנים, עיניים, חיוך, שערות.

כולנו עמדנו מסביבה – שירה, אני, ועוד כמה מטיילים – וריחפנו בין דממה להתרגשות. היה משהו כמעט קדוש במפגש הזה בין דמיון, מגע ואמון.

בערב, כשישבנו סביב השולחן, חשבתי כמה גדול הכוח של הטיולים האלה. בלעדינו, המתנדבים, האנשים האלה לא היו יכולים להגיע למקומות האלה, אבל האמת היא שגם אנחנו – בלעדיהם – לא היינו חווים את עומק הנתינה, את השקט, את ההתרגשות הטהורה הזו של לראות דרך הלב.

עמותת אתגרים היא לא רק ארגון שמוציא טיולים. היא גשר אנושי שמחבר בין עולמות – בין ראייה לאי ראייה, בין מגבלה ליכולת, בין אדם לאדם. כל טיול כזה מזכיר לי מחדש שהיופי האמיתי של הארץ שלנו אינו רק בנופים, אלא באנשים שהולכים בה – יד ביד, צעד צעד, יחד.

הצטרפתי להתנדבות מתוך רצון אמיתי לתת מעצמי ולעזור לאחרים. אחד הרגעים המרגשים היה הסיפור שהצגתי– זה גרם לי להבין כמה משמעותית יכולה להיות התרומה שלי לאחרים. ההתנדבות גורמת לי תחושת סיפוק ונתינה לאחר. ממליצה להצטרף – זו חוויה מרגשת ומשנה חיים.

אורלי לוינהר