"שיעור לחיים"

שמי אריה סמוכה מלשכת "צמד חמד" בשרון.

אני רואה חשבון וגם מורה מוסמך למתמטיקה. מזה שלוש שנים אני מתנדב ומתגבר תלמידים בחטיבת הביניים חיים גורי בנתניה, פעם בשבוע.

בתקופת מלחמת "חרבות ברזל", בזמן פינוי המפונים, לימדתי בהתנדבות פעמיים בשבוע.

בתחילת כל שיעור אני מסביר לתלמידים שאני מתייחס אליהם בכבוד ומצפה לקבל את אותו יחס גם מצידם.

באחת הכיתות הבחנתי ששני תלמידים שלי לעסו מסטיק – תלמיד ותלמידה. הזכרתי להם שאני מצפה להתנהגות מנומסת, וכדוגמה אישית הסברתי שאני עצמי אינני מדבר ולועס מסטיק בו זמנית.

התלמידה קמה מיד והשליכה את המסטיק לפח. לעומת זאת, התלמיד השני המשיך ללעוס.
לאחר מספר דקות, כשהטוש שלי נגמר, כתבתי על הלוח: "נגמר".
שאלתי את הכיתה: "מי מוכן לגשת למזכירות ולהשיג לי טוש חדש?"

התלמיד קם מיד ואמר: "אני אגש".
הוא חזר תוך רגעים ספורים עם טוש חדש. הודיתי לו בפומבי וציינתי את שמו בפני כולם.
שמתי לב שהוא חדל מללעוס את המסטיק. הפסקתי את השיעור הרגיל והחמאתי לו על היוזמה והאחריות שהפגין. בתגובה, הוא השליך את המסטיק לפח. תלמיד זה, חיכה שאבחין בו, ומאז אותה מחמאה שחלקתי לו בפומבי, הוא התנהג למופת לאורך כל שנת הלימודים.
לפעמים רגע קטן בכיתה יכול להפוך לשיעור גדול בחיים.

לקראת סוף השנה זכיתי לקבל תעודת "מורה מצטיין" מבין המורים המתנדבים.
אני חש סיפוק רב מהתקדמותם של התלמידים עצמם. זהו "שכרי" האמיתי.

גם ההורים שלחו לי הודעה מרגשת:
"אורי… ממש נהנה אתך ואמר שאתה מסביר מאוד טוב."
יש סיפוק ממלא יותר מהתנדבות שכזו?