"שני עולמות שונים שנפגשים במקום אחד בלב"

 

שמי ישראל מיכאל המרמש – או כפי שרבים קוראים לי, שרוליק – גדלתי בבית שבו נתינה הייתה שפה יומיומית.

אמי, הלנה המרמש ז״ל, נשיאת בני ברית הוד השרון בעבר, לימדה אותי שחזון אינו רעיון רחוק אלא מעשה קטן שחוזר על עצמו עד שהוא משנה מציאות.

אולי בגלל זה, ביום שבו פגשתי את ניר, לא הצלחתי פשוט להמשיך ללכת.

זה היה בוקר שגרתי של חלוקת מזון בלשכה. אנשים נכנסו ויצאו, שקיות הועברו מיד ליד, והלב התרגל לקצב העשייה.

ואז ראיתי אותו — שקית קטנה בידו, כתפיים שמוטות, ועיניים שנראו כאילו כבר ראו יותר מדי ימים קשים. עברתי לידו. חזרתי. שוב עברתי.

משהו בי סירב להשאיר אותו עוד דמות חולפת בתוך התמונה.

ניגשתי.

״מה שלומך?״ שאלתי.

זו לא הייתה שאלה גדולה, אבל היא פתחה דלת.

מאז אותו רגע התחיל בינינו קשר שקט.

לא דרמטי, לא מלא מילים — פשוט נוכחות. אני דואג למקום לינה, לאוכל חם. לפעמים אנחנו משוחחים, לפעמים רק יושבים זה לצד זה ונותנים לשקט לדבר. מניר למדתי שלפעמים העזרה הגדולה ביותר היא עצם העובדה שמישהו רואה אותך.

באותם חודשים ממש התגשם חלום נוסף — חידוש חוג ריקודי העם לצעירים עם צרכים מיוחדים. החלום הזה לא היה שלי בלבד; הוא היה מארג של לבבות. בהובלת הנשיאה דליה לוי וחברת ההנהלה מירי פלד, בתמיכתה המתמשכת של אוסנת סטוצינר, ובהתעקשותן של תבל וסתיו — החלום קם לתחייה.

אל המסע הצטרפה גם עמיחי בהובלת קרן שושן, וידיים טובות נוספות הגיעו מ־גלגלים של נתינה בניהול גואד ו־אורן, ששיפצו כיסאות גלגלים כדי שגם הם יוכלו לרקוד.

ומאז — ימי חמישי הפכו לרגע של אור.

אני נכנס לאולם הקטן בבית עמיחי, והמוזיקה כבר שם לפניי. המעגל מתחיל להתמלא, תחילה לאט ואז בביטחון. כיסאות גלגלים מסתובבים בקצב, ידיים מתרוממות, וצחוק מתפזר בין הצלילים כמו קונפטי בלתי נראה. ברגעים האלה הקירות כאילו זזים הצידה, והאולם הקטן נעשה רחב כמו שמיים.

שם אני מבין: ריקוד הוא לא רק תנועה. הוא חופש. הוא שמחה. הוא הכרזה שכולנו שייכים למעגל.

בערב, בדרך הביתה, המחשבות מתחברות — ניר עם השקית הקטנה, והרוקדים במעגל הגדול. שני עולמות שונים, שנפגשים במקום אחד בלב.

ואז מתבהרת לי אמת פשוטה: ההתנדבות לא מילאה לי את הזמן — היא מילאה לי את החיים.

אני לא יודע אם עשיתי דבר גדול.

אבל אני יודע דבר אחד בוודאות: כל עוד יש ביכולתי להציע חיבוק, צלחת אוכל או מנגינה שמזמינה לרקוד — אני אבחר להיות שם.

כי לפעמים שינוי העולם מתחיל ברגע קטן שבו אדם אחד פשוט נשאר.

          ישראל מיכאל המרמש